יום ראשון, 7 בפברואר 2016

מכר וקניין במשפט העברי

מכר וקניין
התפיסה הקניינית במשפט התלמודי היא תפיסה פיזית, כך שע״מ שיהיה תוקף יש לקיים מעשה פיזי, למשל- המטלטלין יעברו מיד ליד. ככל שהאקט הפיזי נוגע למוצר עצמו, התוצאה שלו תקפה יותר.

קיימות 3 קומות (בסדר יורד):
משנה, בבא מציעא ד, א- ב
משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו,
אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
משך ממנו פירות = לקח אותם פיזית, זאת אומרת שהיה מעשה קניין. מטלטלין נקנים במשיכה ולא נקנים בכסף. כסף אינחו קונה מטלטלין. שילמת זה לא אומר שקנית.
ולא שילם, דהיינו שהקניין נעשה פיזית אבל התשלום לא בוצע.
במקרה כזה המוכר לא יכול לחזור בו. הוא יכול רק לתבוע את כספו.

(1)   קניין המקבל תוקף ע״י מעשה פיזי, למשל- משיכת מטלטלין> העיקר הוא האקט הקנייני ולכן המכירה היא חלופה וניתנת לה אכיפה, גם אם עדין לא נעשה תשלום.
(2)   שולמה תמורה, ״מעות״ אך האקט הקנייני לא נעשה> תשלום הוא לא אקט קנייני מחייב במטלטלין ולכן האקט של התשלום הוא שלעצמו לא אקט קנייני מחייב. לכן הקונה או הרוכש יכולים לחזור בהם, אך נעשית סנקציה ״מי שפרע״ אם אחד חזר בו מהעסקה> מבחינה משפטית לא ניתן לחייב אותו לבצע את העסקה אלא העונש הוא חברתי (אנשי המבול נענשו על הגזל, ולכאורה לא היה כתוב בשום מקום שאסור לגזול ובכל זאת נענשו מתוקף הקודים החברתיים). ביקורות-
-     הסנקציה הזו היא דתית בלבד ולא משפטית.
-     הסנקציה הזו היא דתית וחברתית ולכן יש להטיל עליו נידוי.
(3)   לא מדובר באף אקט, אלא רק התחייבות חוזית עתידית ״נושא ונותן בדברים״> אין מדובר במו״מ של הימים הללו. אין מעשה כלשהו וההתחייבות נעשתה ע״י דיבורים בלבד. ההלכה היא כי למכר אין כל תוקף ״אין לו עליו אונאה״- כאשר עסקה חורגת ממחיר השוק ב-20% היא בטלה, אך חכמים פסקו כי ניתן יהיה הסנקציה היא מינורית כשם ״רישום בתיק האישי״.

האמוראים דנים על ההתחייבות החוזית העתידית, כך שהסנקציה היא מינורית (3):
3. בבלי, בבא מציעא מט, א
א] רב כהנא יהבי ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: במאי דנקיטת זוזי - הב להו, ואידך - דברים נינהו, ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. דאיתמר; דבריםרב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה.
הרב כהנא נשאל מה קורה במצב שהתחייבו לרכוש מוצר ושילמו עבורו, אך בנתיים המוצר התייקר ב-20%? תשובתו התחלקה לשני חלקים בעקבות ההתייקרות שכן לאחריה אומדים מחדש את העסקה:
-     על חלק מהמוצר כבר קיבל כסף ולכן ניתן להתייחס להפרת ההתחייבות לקומה (2) ואין שום דרך לצאת מההתחייבות הזו.
-     לגבי החלק השני של ההתחייבות לא נתקבל עדין כסף, והרי שהמוכר זכאי לקבל עבור המחיר החדש ולכן מדובר בקומה (3), ולכן אין לזה כל תוקף והצדדים רשאים לחזור בהם.

התלמוד הסביר את הסוגיה ע״פ ר׳ יוחנן, לפיו הוא חלק על הר׳ כהנא וטען כי בהתחייבות מהסוג השני (2) כן יש תוקף והאדם שמפר את ההתחייבות נחשב לאדם ״חסר אמינות״.

* בעיית הפער המושגי:
-     האמוראים בתוספתא בחרו להגדיר אדם שמפר התחייבותו כמי ש״רוח החכמים לא איתו״, והתלמוד מכנה אותו כאדם ״חסר אמינות״.

התלמוד דן בעמדות השונות. ככלל כאשר דן בעמדת האמוראים הוא בוחן את תשובותיהם של התנאים:
ב] מיתיבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר +ויקרא י"ט+ הין צדק? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק! אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב
הפסוק מסתמך על ספר ויקרא פרק י״ט, לפיו המידות צריכות להיות תקניות ע״מ אמת צדק, אך התלמוד שואל האם גם מידות הנפח של נוזל (הין) ושל יבש (איפה) צריכות להיות תקניות?
ר׳ יוסי טען:
-     ברגע שחייבו מידה אחת להיות תקנית, הרי ששאר המידות צריכות להיות תקניות. ״הין צדק״= מידה תקנית.
-     נורמה אתית> הין= הן= כן ולכן התקניות היא כלפי הדיבור וההתחייבויות המסחריות.
    על כן סוחר צריך לכבד את התחייבויותיו.


הר׳ אביי טען:
-     הדיבור וההתחייבות צריכים להיות מכוונות למטרת עשייתן, כך שלא יהיה ״אחד בפה אחד בלב״, אך אם התחייבת ולא יכולת לקיים את ההתחייבויות, למשל- המחיר התייקר, הרי שהתחייבת בתו״ל אך התנאים השתנו ולכן אינך חייב לקיים את הבטחתך.
    על כן ההתחייבות עצמה צריכה להיעשות בתו״ל.

* בעיית הפרשנות המאולצת:
-     הר׳ אביי מאלץ את דבריו מכיוון שקשה להבין את דבריו.

המחלוקת חוזרת על עצמה בין התנאים:
ג] מיתיבי, רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית, מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה - הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו! [והנושא והנותן בדברים...].
ד] תנאי היא, דתנן: מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא, עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. ואי סלקא דעתך דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה, היכי אמר ליה זיל הדר בך? שאני התם, דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו. מאי טעמא? מידע ידעי דעל אבוה סמך. אי הכי, אפילו התחילו במלאכה נמי! התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו, אמרו: מימר אמר קמיה דאבוה, וניחא ליה.
הבן סגר עם הפועלים על שכר והבטיח להם ארוחת צהריים. לאחר מכן חזר לאביו וסיפר לו את שהבטיח, אך האב אמר כי ההבטחה של ארוחת צהריים היא עמומה ולכן עליו לתת להם ארוחת צהריים ברמה הכי גבוהה. לכן, עד שלא יתחילו בעבודה שיסגור איתם על ארוחה קלה בלבד.
המשנה קובעת כי כאשר הסעיף הוא ״עמום״, הרי שלא חייבים לפעול ע״פ המקסימום אלא ניתן לסגור על המינימום.
התלמוד טוען כי הסעיף הוא ״עמום״ הוא ראיה לכך שאדם יכול לחזור בו מהתחייבותו.

לדעת המרצה: לכאורה מדובר פה על פרשנות הסכם.

*   בעיית פרשנות ההסכם
התלמוד מבין שמדובר בחזרה מהסכם-
-     המקרה של הפועלים הוא שונה מכיוון שהפועלים לא סמכו ב-100% על העסקה שסגרו עם הבן כי ידעו שהוא תלוי באביו והוא רק שליח, לכן אין שום בעיה ואין חזרה מהסכם.
-     אך כאשר התחילו במלאכה הם ידעו שהבן קיבל כבר את האישור מהאב ולכן יש להסכם אישור.
סיכום התלמוד:
     המקור של הפועלים הוא סיטואציה מורכבת ולכן לא ניתן להסתמך עליו. מדובר בעסקה לא סגורה ולכן אין הוא מחייב לעסקאות מכר סגורות.
     במידה והפועלים התחילו לעבוד הרי שמדובר בעסקה סגורה ועל כן במידה והסעיף של הארוחה היה ״עמום״, הרי שיש לתת להם את הארוחה ברמה הגבוהה ביותר.
ה] ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך - יכול לחזור בו. יכול, פשיטא! אלא: מותר לחזור בו. אמר רב פפא; ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דסמכא דעתייהו. הכי נמי מסתברא, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר יש לך בידי - בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר
בהתחייבות חוזה מתנה, הדעות מוסכמות כי חוזה מתנה הוא לא אכיף משפטת, ומותר לחזור בו מהתחייבות לחוזה מתנה.
על פניו, חוזה מכר וחוזה מתנה הם שונים בעניין החזרה מההתחייבות מכוון שמתנה היא חד-צדדית, ועסקת מכר היא מורכבת שכן היא מושתתת על צפיות, יחסי גומלין
* עם זאת, התלמוד התעלם מההבחנה הזו, ולכן ר׳ יוחנן מציע את הפתרון:
-     תלוי איזה סוג של מתנה הובטחה> מתנה גדולה ומרובה ניתן לחזור מההתחייבות כי הצד השני לא הסתמך עליה, אך מתנה קטנה ומועטת, לא ניתן לחזור מכיוון שיש הסתמכות של הצד השני.
-     עסקת מכר יש בה הסתמכות ולכן לא ניתן לחזור מההתחייבות.
    הכלל הוא- האם קיימת הסתמכות של הצד השני.
התלמוד מוכיח את טענתו של ר׳ יוחנן ע״פ אמרה נוספת שלו שמצדיקה את האבחנה בין סוגי המתנות, לפיה:
לכהנים וללווים אין נחלה מכיוון שה׳ הוא הנחלה שלהם, ולכן לשם פרנסה יש להעניק להם מתנות הכוללות את צרכי החיים ובעיקר הקשורות לחקלאות. ע״פ ההיררכיה, כל קבוצה באוכלוסיה חייבת להעניק לקבוצה שמעליה מתנות> כלל ישראל> מעשר ללוויים> תרומה לכהנים (הלווים מעניקים תרומ נתוך המער שקיבלו= ״תרומת מעשר״). 
ישראל הבטיח ללוי מעשר, ולכן הלוי רשאי לראות בהתחייבות הזו כחוזה עתידי שניתן להסתמך עליו כך שיוכל להבטיח לכהן את חלקו>
    כאשר יש הבטחה למתנה, ישראל ללוי, יש לה תוקף כך שיוצרת זכות קניינית של לוי כלפי ישראל ולכן יכול לסמוך עליה ולזקוף אותה כלפי התחייבויותיו כלפי הכהן.
    חוזה מתנה הוא תקף והצדדים לא יכולים לחזור בהם, כ״זכות קניינית״.
    מתנה ללוויים וכהנים היא מתנה מועטת ולכן היא לא מחייבת. לישראל קיימת טובת הנאה מהענקת המתנה ללויים כך שהוא יכול לבחור למי להעניק אתה באופן ספציפי. רש״י טוען כי טובת ההנאה יכולה להיות מתורגמת באופן כספי כך שהיא תובטח לאותו לוי או כהן. מאידך, אחרים טוענים כי טובת ההנאה הזו מתורגמת לטובה ״מנטאלית״.

סיכום:
שווי המתנה נקבע לפי טובת ההנאה שישראל מפיק ביחס להבטחה, כך שבפועל לא נוצרת סתירה:
-     כאשר טובת ההנאה ניתנת בחינם אך הטובה היא כך שניתן להפיק לטובה מהיבולים= הרי שהיא מתנה מועטת ועל כן מחייבת.
-     כאשר היא טובת הנאה שניתנת בכסף מועט= מתנה מועטת ועל כן היא מחייבת.
-     חוזה מכר היא מתנה מועטת ולכן יש הסתמכות ועל כן מחייבת.

במקור 3. בבלי, בבא מציעא מט, א מהלך הבנוי משלושה חלקים:
1.  מציגים את המחלוקת בין התנאים לאמוראים.
2.  מציגים את המחלוקת בין האמוראים לבין עצמם.
3.  מסבירים את הסתירה לכאורה ר' יוחנן לעצמו.
לדעת המרצה: הפתרון נמצא במונח מפתח ״ושמך דעתנו״= סמיכות דעת.
ניתן לזהות בסוגיה שני אלמנטים חוזרים:
1.      קדושת החוזה, הסכמים צריך לקיים.
2.      סמיכות דעת- מופיעה בסיפור הפועלים ובסיפור המתנה.
מושגים אלו קשורים גם בדיני החוזים המודרנים (המאמר המפורסם של פולר ופרדייה), ביחס לאינטרס ההבטחה ואינטרס ההסתמכות לפיהם עלולים להיגרם נזקים לצד המסתמך. על כן יש לפענח את המושגים:
מחוסר אמנה- המסתמך במבטיח, האם הוא אמין אם לאו. המונח נזכר גם בספרות התנאים בהקשרים תיאולוגיים, אך הפרוש שלו הוא אחיד>
    בסיפור המן מהשמיים, נאסר על בני ישראל לקחת מן למחר אלא רק להיום, ועל כן הפירוש הוא האמונה באלוהים.
    גם בסיפור התיבה של נוח, בני נוח נדחקו לתיבה רק כשמי המבול עלו על גדותיהם, ולכן אמרו שהוא היה ״מחוסר אמונה״ מכיוון שבנה במשך שנים את התיבה אך נכנס אליה רק כשהמיים עלו על גדותיהם.
    לעיתים ניתן מצוא את הפירוש כחסר אמונה כלפי זולתו.

-     המקורות התנאיים מתייחסים למקור ההבטחה ולא למקור ההסתמכות, כך שהסכם יש לקיים. לכן חוזה מכר ע״פ התנאים מתייחס למבטיח העסקה ולא למסתמך.
-     המקורות האמוראים טוענים כי להתחייבות עתידית אין תוקף, ולכן לחוזה מכר אין תוקף אך גורם ההסתמכות נקבע ע״פ מדד ההבטחה. על כן, מונח ״מחוסר אמנה״ מתאר את המסתמך.
-     הר׳ אביי מתייחס למבטיח ההסתמכות כשם ״אחד בפה ואחד בפה״, כך שאסור להציג מצג שוא שכן המסתמך עלול להיפגע.
-     ר׳ יוחנן מתייחס למבטיח ובהבחנה של מושא ההסתמכות (כמו סיפור הפועלים), ולכן אין הבדל בין חזרה מהסכם לבין פרשנות ההסכם כאשר הצד השני הבין אותו באופן מסוים.
-     התלמוד מסכם את מושא ההתחייבות על מה הסתמך הצד השני. מתנה זו התחייבות חד צדדית ומכר זו עסקת גומלין. התלמוד מכתיב את המקורת התנאיים דרכו ומחדד את אינטרס ההסתמכות על פני אינטרס ההבטחה.


דיון על תוקפם של הסכמים קיבוציים:
4. שו"ת אגרות משה, חושן משפט א', סימן נח
הנה בדבר עצם אגודת הפועלים שקורין יוניאנס שעושין ביניהן תקנות וקביעות השכר ושלא יוכלו הבעלים לסלקם ושצריכים לעזור זה את זה בשביתות וכדומה מדברים שהוא לתועלתםואף אם אין שייך קנינים בדיני תורה על תנאי שותפות כאלו, הוא רק לענין חזרה ואין שייך זה לענין איסורין, דודאי רשאין לעשות מקח וממכר ולהתנות תנאים גם באלו שאין בהן גדרי קנינים, ואדרבה יש עליהם מצוה לקיים מה שהתנו מדין הן שלך צדק דהלכה כר' יוחנן בבבא מציעא דף מ"ט בדברים שיש בהם משום מחוסרי אמנה, ואף לרב דפליג הוא רק שליכא איסור בזה מצד מחוסר אמנה, אבל מעלה ומצוה ודאי יש בזה גם לדידיה, דלא יפלוג שיש מעלה ומדת חסידות אף רק בגמר בלבו, כהא דרב ספרא שעל זה נאמר הקרא ודובר אמת בלבבו... ואם כן, כל שכן שיש לו לקיים מה שמכר בדברים.

הר׳ פיינשטיין פוסק כי לכאורה, הסכמים אלו מבחינה חוזית הם בעייתיים בהקשר המשפטי, אך בהקשרים האתיים והדתיים יש לקיים שכן יש עליהם מצווה.
ככלל, מעדיפים את דעתו של ר׳ יוחנן כאשר יש מולו דעה סותרת, ולכן הוא פוסק כמוהו כאשר מדובר בהסכם מכר ולכן יש לחייב את ההסכם. לכן יש לקיים הסכמים קיבוציים. אפילו הר׳ ספרא, הרב שטען כנגדו טען כי יש לקיים הסכמים קיבוציים.

הר׳ ספרא טען כי התחייבויות בליבו של אדם מחייבות שכן ״אדם דובר אמת לא רק בפיו אלא גם בליבו״, על כן:
-     הר׳ פיינשטיין טען כי אין חולק ואין ספק שמבחינה אתית קיימת דרישה לדברי אמת אך רק לאדם שמעלתו גבוהה, הטענה לא נוגעת לאדם הסביר.
-     מנגד, הר׳ יוחנן טוען כי יש הכרח להפוך את הדרישה לדבר אמת כדרישה אתית ועל כן מבקש שגם האדם הסביר יפעל כך.
     הר׳ פיינשטיין טען כי לחתימה על הסכם קיבוצי מבחינה משפטית אין תוקף ועל כן ניתן לחזור בהם, אך בהקשר הדתי יש תוקף כשם שר׳ יוחנן ור׳ ספרא טוענים, שכן ארגוני עובדים החותמים על ההסכמים הם האדם הסביר.

העמדה המקובלת בתלמוד הבבלי- חוזה המכר קיבל תוקף, לא דרך אינטרס ההבטחה אלא דרך אינטרס ההסתמכות, ניתן תוקף לאינטרס החוזי על פי ההסתמכות> המאמר של פולר ופרדייה.

עמדת המשפטנים הרומים- מהלך החלפת האינטרס
הבטחה באינטרס ההסתמכות. במאה הראשונה לספירה, המשפטנים הרומים הבחינו בין חיובים מדין (נזיקין) לבין חיובים מהסכם (חוזה):
-     בשניהם מוטל על האדם חיוב, עלולה להיות הפרה שלו ובעקבות ההפרה יש חיוב משני אחרי החיוב הראשוני, חיוב בפיצויים (חוזיים/ נזיקיים).
-     ההקבלה בין החיובים יוצרת אפשרות לדיאלוג או לאיזושהי השפעה/ השראה של מערכת אחת על השניה.
-     לפעמים "חורים" מסוימים שנוצרים בחיוב מההסכם, נסתמים ע״י חיובים מן הדין.
-     המערכת מעוניינת להשיג תוצאה מסוימת על פי הסכם, אך לא ניתן להשיגה מהדרישות החוזית, אנו משיגים את התוצאה על פי חיובים מן הדין.
-     ע״פ הדוגמאות במאמרה של גבריאלה שלו, חוזים א-משפטיים הבנויים על יחסי קרבה ואמון בין הצדדים, למשל- בתוך המשפחה, בין גבר לאישה, מצד אחד, לא עונים על הדרישות החוזיות הנדרשות אך מצד שני אנו מעוניינים שיכבדו אותם.
    מכיוון שלא מקיימים אותם דרך חובת ההסכם, מוענק  להם תוקף דרך חיובים מן הדין. המערכת דוחפת קיומם של ההסכמים האלה, שכן אינטרס ההסתמכות מוגבר עד כדי אינטרס ״נזיקי״ ולכן הפרת ההסכם גורמת לנזקים.
    במקרה זה- הפיצויים הם חוזיים אך ״מעין נזיקיים״. המערכת מודעת לכך שאינטרס ההבטחה לא מספיק חזק ומעמידה במקומו את אינטרס ההסתמכות. מדובר ברעיון מודרני שפוגשים אותו גם בתלמוד, המודע לבעייתיות באינטרס ההבטחה עם דגש לחוזה מכר.
    מכיוון שנוצרו ״חורים״ בגין אינטרס ההבטחה, הם נסתמים על ידי אינטרס ההסתמכות.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה